ניל ארמסטרונג אמר: "שתי הבעיות היחידות אותן אתה צריך לפתור כאשר אתה נוסע לירח הן איך להגיע לשם ואיך לחזור מהירח. אל תצא לדרך לפני שפתרת את שתי הבעיות"

לקראת היציאה ל Relocation, זוגות משקיעים משאבים רבים בהכנה לנסיעה. הם מתייעצים עם חברים, אוספים מידע, עוברים סדנאות, מכינים את הילדים לנסיעה, חושבים על קשיים אפשריים ומכינים מבעוד מאד פתרונות ודרכי התמודדות. ברור לכולם כי המעבר למדינה החדשה אינו קל, ודורש הערכות וגיוס כוחות לאורך זמן.

מפתיע לגלות כמה מעט מכל זה נעשה לקראת החזרה לארץ. התחושה העולה לקראת החזרה היא כי אין צורך להתכונן, כיוון שחוזרים למוכר ולידוע. לקראת הנסיעה ל Relocation, ההורים מוטרדים מהבדלי השפה והתרבות, מהשתלבות במסגרות החינוכיות והחברתיות. לעומת זאת, לקראת החזרה לארץ, ההורים פחות מודאגים מההשתלבות. קשיי השפה, הנתפסים כאחד המכשולים המרכזיים בהסתגלות ילדים – אינם קיימים. רמת אי הוודאות בנוגע לאופן ההתנהלות בארץ, במסגרות החינוכיות הפורמאליות והבלתי פורמאליות, נמוכה. קיימת תחושה של שליטה גבוהה יותר במתרחש, ובמקרה הצורך קיימים גורמי תמיכה רבים בארץ.

מחקרים בתחום הפסיכולוגיה מראים כי קיים קשר ישיר בין אי וודאות ורמת חרדה. ככל שרמת אי הוודאות גבוהה, רמת החרדה עולה. מחקרים אחרים מדברים על הקשר שבין רמת החרדה לבין תפקוד. ברמות נמוכות מאד וגבוהות מאד של חרדה – התפקוד הוא נמוך, קיימת רמת חרדה אופטימאלית המביאה לתפקוד אופטימאלי. אנשים שאננים, שאינם מודאגים לדוגמה ממשימה חדשה העומדת בפניהם – בדרך כלל לא יתכוננו למשימה. בדומה לכך, גם אנשים שרמת החרדה שלהם לקראת ביצוע המשימה גבוהה מאד – יתקשו לתפקד בצורה יעילה לקראת המשימה. חרדה ברמה אופטימאלית, משמשת כ"מנוע" לפעולה. אנשים המוטרדים ממשימה חדשה – יאספו מידע, יתכננו, יתייעצו – כך שתפקודם בסופו של התהליך יהיה טוב.

כך גם ב Relocation. לקראת הנסיעה, רמת החרדה עולה, ומשמשת "מנוע" לתפקוד. תפקוד זה מסייע לתהליך ההסתגלות במדינה החדשה. לעומת זאת, לקראת החזרה, רמת החרדה בדרך כלל נמוכה יותר, ולכן יש תחושה שאין צורך בהכנה. 

משיחות עם משפחות שחזרו, עולה באופן עקבי, כי בניגוד למה שציפו, חווית החזרה היא מורכבת ולא פשוטה. משפחות רבות מדווחות כי החזרה לארץ הייתה קשה אף יותר מהנסיעה.

אז למה כל כך קשה לחזור?

"מים רבים זרמו בנהר..." בשנים שהמשפחות היו בחו"ל. למשפחה החוזרת נדמה כי היא חוזרת למוכר ולידוע. אבל, במהלך השנים הם השתנו, הם נחשפו לתרבות חדשה וסיגלו לעצמם חלקים ממנה. הילדים שלהם השתנו – הם גדלו, הכירו חברים חדשים, ראו מקומות אחרים וגם הם, כמו הוריהם, סיגלו לעצמם חלקים מהתרבות החדשה.

במקביל, גם בארץ השתנו דברים. מקום העבודה השתנה, המשפחות והחברים שנשארו בארץ עברו גם הם חוויות במהלך השנים – חוויות בהן הם לא היו שותפים. 

הפער מורגש גם בהיבט התעסוקתי. העובד שיצא ל Relocation , צבר ניסיון תעסוקת, אשר לא תמיד יוכל לבוא לידי ביטוי בתפקיד שימצא לו בארץ. לעיתים קורה כי לאחר החזרה, העובד מתקשה למצוא תפקיד העונה לציפיותיו. גם ההשתלבות התעסוקתית של בת הזוג, כרוכה בהשקעת מאמץ וחשיבה.

באשר לילדים, החזרה עבורם עשויה להיות מורכבת. הילדים, מבלי לשים לב, הסתגלו לקודים תרבותיים וחברתיים חדשים. הם הסתגלו למערכת חינוך שונה, שבה ההתנהלות והחוקים אחרים וכעת הם צריכים לחזור ולהשתלב במערכת החינוך בארץ. 

מכלול השינויים יוצר פער בין הצפוי למצוי. פער בין התחושה כי ההסתגלות של ההורים ושל הילדים בחזרה לארץ תהיה קלה, לבין החוויה בפועל שהיא קשה הרבה יותר.

אז מה עושים?

חשוב מאד להתכונן לקראת החזרה. כמו שהמשפחות מתכוננות לנסיעה – לומדות, מתייעצות עם אנשי מקצוע, מבררות פרטים טכניים ומתכוננות לחלקים הרגשיים משפחתיים, חשוב לעשות זאת גם לקראת החזרה.

אז נכון שבפן הטכני ארגוני יש תחושה שזה קל יותר – המערכת מוכרת, זה בעברית, בתרבות מוכרת, אבל אסור לזלזל ולשכוח בצד את ההכנה הרגשית משפחתית. 

אז אולי לגבי מסע לירח, ניל ארמסטרונג צדק כשאמר שאת החזרה צריך לתכנן לפני היציאה, לגבי Relocation ברור, שאין צורך להרחיק לכת עד כדי כך, אך ללא ספק יש לתכנן ולהתכונן גם לחזרה.

בהצלחה

ליאת מרמלשטיין וליאת אראל שריסט